מאת: ד"ר אינג' אברהם בן-עזרא
המבנים המוכרים לנו מהעבר, אינם מייצגים את מדע הבניה כפי שהיה לפני מאות שנים בעת שנבנו, אלא הם מייצגים חלק מהמבנים אשר שרדו שימוש רב שנים, רעידות אדמה ותהפוכות העתים, בזכות שיטות בניה אקראיות.
מגדל פיזה הנטוי, לא תוכנן להיות נטוי – הייתה שם תקלה בביסוס שגרמה לכך, ובזכות עמידותו מבחינת ביסוס וכושר התנגדות לכוחות ולמומנטים שלא נלקחו בחשבון בעת הקמת הבניין – הוא נותר על מכונו ומהווה אטרקציה מבנית ו"פלא הנדסי".
כמובן שבעקבות חיוניותו הכלכלית של המגדל הנטוי, היה משתלם לחזקו (לא ליישרו…) – כך שיישאר נטוי, ויציב.
הפירמידות במצרים, שנכללות בשבעת פלאי עולם של העולם העתיק – אינן בבחינת פלא. הישרדותן היא תוצאה הכרחית של מבנה יציב מאין כמותו, עם בסיס רחב וחתך אופקי של שלד ההולך וקטן כלפי מעלה. מדובר במבנה כה יציב, שפלא לו היה נהרס.
—-*—-
בעשרות השנים האחרונות התפתחה התודעה לשימור מבנים מסיבות היסטוריות, תיעודיות, אדריכליות ואחרות בארץ ובעולם.
—-*—-
במסגרת עבודתי בתחום התכנון, טיפלתי בשימור מבנים בשכונת ימין משה בירושלים. משרדי קיבל עליו לתכנן שימור מבנה-מגורים לפני כחמישים שנה – אדריכלות והנדסה. הפרויקט היה כלכלי, על אף ההוצאות הגבוהות של השימור, וזאת בזכות הערך הגבוה של דירות בשכונת ימין משה – על שם משה מונטיפיורי.
המבנים הם מהמאה התשע עשרה. שיטת הבניה, אשר שרדה עד ימינו, כללה קירות מסיביים מאבנים וטיט שעוביים 80 ס"מ עד 1 מ', 1-3 קומות, תקרות עם קונסטרוקציה מרחבית של כיפה (קשת לשני כיוונים), פתחים של חלונות ודלתות עם השענה ע"י קשתות בנויות כשבראש הקשת – "אבן הראשה" בשילוב עם השענה ע"י קורות עץ גושני.
קורות העץ, שנועדו לתמוך פתחים בקירות, ולעיתים גם תקרות שאינן בצורת כיפה/קשתות – היו קורות מסיביות בחתך מלבני עם גובה סטטי של עשרות ס"מ.
העץ נחתך כמובן לאורך הסיבים, וכך היה יכול לשאת בעומסים ובמומנטים – בניגוד לאבן ולטיט, שמהם בוצעו הקשתות, בזכות החוזק ללחיצה; סיבי העץ הקנו לקורות חוזק במתיחה ועמידות נגד כפיפה.
והבתים שרדו.
ובשחזורם המודרני – אומצו שיטות הבניה העתיקות; האבנים פורקו אחת לאחת, נערמו וסומנו כדי שיהיה ניתן לבנות שוב את המבנה שפורק – באותו אופן, כדי לקבל אותו אפקט אדריכלי כפי שהיה במקור. אבנים סדוקות, מתפוררות, פגומות – הוחלפו.
כך תקרת קומת הקרקע היוותה רצפה למגורים בקומה א', ותקרת קומה א' היוותה רצפה למגורים בקומה ב'.
היה זה שימור למטרת שימוש, והשימוש היה – מגורים; מגורי משפחות, שהגיעו מכל חלקי תבל אל "השכונה". מגורי יום-יום, או מעונות קיץ של משפחות אמידות.
הרחובות הפנימיים כללו מדרגות אבן, ולכן הובלת חומרי בניה בוצעה בסיוע חמורים, כבעבר; רכב מנועי לא היה מסוגל להגיע לאתרי הבניה.
השימור, כאמור, היה תנאי של רשויות התכנון, ומילוי התנאי נעשה בהקפדה יתירה. מלבד משרד מהנדס העיר ירושלים, היה צריך לעבור דרך משרד האדריכלים גבריאל קרטס וסעדיה מנדל; לימים שימש סעדיה מנדל ז"ל מרצה במכללת אריאל, [כיום: אוניברסיטת אריאל], ולימד את בתי, שירה בן-עזרא – כיום שירה היא מרצה באוניברסיטת אריאל, ומתכננת במשרדי.
שימור שכונת ימין משה בירושלים, היה יכול להתממש בזכות הערך הגבוה של הבתים. השימור נעשה על ידי ועל חשבון יזמים פרטיים, בעיקר יזמי בניה לבניית בתיהם.
היה משתלם לעמוד בכל הדרישות הקפדניות של השימור, וערכי הקרקע נשמרו ואף עלו. זהו שימור למטרת שימוש כמגורים, ללא שום מימון ציבורי ישיר או עקיף.
ישנם גם פרויקטים לשימור אשר הקהילה נדרשת לממנם מימון חלקי או מימון מלא – לפי הנסיבות.
—-*—-
הקיר או העמוד – עשוי אבן וטיט.
הקורה – בדרך כלל קורת עץ.
התקרה – תקרת קורות עץ לכיוון אחד, או תקרה מרחבית בצורת קשתות או כיפה. כל הרכיבים של התקרה נתונים למאמצי לחץ; כל הרכיבים של הקירות והעמודים נתונים למאמצי לחץ; רק קורות העץ, כאשר ישנן, עומדות במאמצי מתיחה וכפיפה.
—-*—-
הבית בשכונת ימין משה:
בית: שרה הררי,
אדריכלות: ציפורה בן-עזרא.
הנדסה: אברהם בן-עזרא.
