נועה אדלר שדמי – דוקטורנטית לשימור נכסי מורשת, אונ' בר אילן
בקיבוצים ברחבי עוטף עזה קיימים מבני ציבור רבים שמתעדים את מורשת החבל ויישוביו. עד לאוקטובר 2023 הם היו בבחינת סוכנים לאירועים, לדמויות ולרעיונות שייצגו צמתים בתולדות ההתיישבות בחבל. בייחוד בתי עם ותרבות שממלאים תפקיד קהילתי מרכזי. בעקבות מלחמת חרבות ברזל מעמדם של נכסים אלה השתנה. הזיכרונות התחלפו ועמם התרבו התהיות בדבר עתידם של נכסים אלה.
במהלך מחקרי שמחתי לגלות שכל בתי התרבות בקיבוצי הדרום מתפקדים וממלאים את ייעודם למעט זה שבניר-עם, שמעולם לא שימש כאולם תרבות. על יוצא מן הכלל זה רציתי לכתוב על מנת להדגים באמצעותו את סוגיית התפקוד וההשמשה של 'פילים לבנים ציבוריים'.
מבנה מרשים זה – הן מבחינת גודל והן מבחינה עיצובית-אדריכלית, הוקם בתחילת שנות ה – 70, במרכז הקיבוץ, במטרה לשמש כבית תרבות והנצחה, אך בנייתו לא הושלמה מעולם ורובו הפך ל – 'פיל לבן ציבורי'. במילים אחרות לא רק שהוא לא ממלא את ייעודו כאולם תרבות, הוא גם ממחיש תוכנית שאינה מותאמת למעשה לצרכי הקהילה אותה הוא נועד לשרת.
מונומנט זה, הוקם לאחר נפילת שני האחים שוורץ, בני הקיבוץ, בשנת 67, בהפרש של חודש. סגן עמוס נפל במלחמת ששת הימים ועודד שהיה תלמיד תיכון עלה על מוקש בשדות הקיבוץ במהלך עבודתו ביום השלושים למותו של אחיו. הקיבוץ שהיה שרוי בצער רב חיפש דרך להנציח אותם ואת שאר נופליו, וכך לאחר ביקורה בקיבוץ של ראשת הממשלה גולדה מאיר (שתחזור גם לחנוכת המבנה), הוחלט על הקמת 'בית הבנים'. (אוסיף, בסמוך למונומנט שהסקירה הנוכחית מתמקדת בו, קיים מונומנט נוסף, חדר האוכל. בין שני המבנים נמצא 'הדשא הגדול', מרכז החיים של הקיבוץ במשך שנים. מקבץ זה בפני עצמו ראוי לחשיבה בדבר עתידו).
האדריכל יעקב רכטר תכנן את המבנה, ובנתה אותו חברת 'סולל בונה'. משיקולים כספיים הוחלט לבנות את המבנה השאפתני בשלבים. להחלטה זו הייתה השפעה ארוכת שנים, הבניה הופסקה ולמעשה מהתכנית הגדולה הושלמו רק חדר הזיכרון, המבואה והבמה.
בשלב הראשון יועדה המבואה לשמש כמועדון חברים, אבל הרעיון לא צלח, וחברי הקיבוץ העדיפו להשתמש בצריף ישן שהיה נגיש להם יותר כמועדון, רק כעבור 10 שנים המבואה הפכה למזכירות הקיבוץ.
הבמה שימשה בתחילה כספריה, אבל בין התפקוד החדש לבין מאפייניו האדריכליים של מבנה לא הייתה התאמה. על פי התכנון הראשוני את הבמה הקיפה זכוכית שנועדה להכנסת אור; חומר בנייה זה לא תאם שימוש בבמה כספריה, הזכוכית גרמה לקרינה ישירה ולהתחממות רבה ונדרש להעביר את הספרייה למקום אחר.
האולם עצמו לא הושלם מעולם מכיוון שעל פי תוכניתו של רכטר, בהתאם לבקשות חברי הקיבוץ שרצו היכל תרבות והנצחה מרשים, הוא היה צריך להיות גדל מימדים, מעבר לצרכיו של קיבוץ אחד. מכיוון שבקיבוצי האזור היו אולמות גדולים נוספים, הוא לא מילא ייעוד זה, ולקיבוץ ניר-עם היה יקר מדי לבנותו ולתפעלו עבורם בלבד. במהלך השנים נכתבו תכניות נוספות עבור המבנה.
בבואנו לשמר ולשקם מבנה מורשת, מלבד המרכזיות והחשיבות ההיסטורית והאדריכלית שלו, חשוב לדון בתפקוד המשכי עבורו, כזה התואם את צרכי הקהילה העכשוויים. דיון כזה אורך זמן ולעתים הכיוונים משתנים תוך כדי התהליך.
כך קרה גם בניר-עם בשנים האחרונות. בתחילה תכננו להשמיש את האולם על ידי חלוקתו לשתי קומות ובניית אולם ישיבות ומשרדי הנהלה נוספים בתוכו, אך בקיץ האחרון הפרויקט הופסק ונעשתה חשיבה מחודשת (שהופסקה כעת בגלל המלחמה) על דרכי השמשה קהילתיים – תיירותיים יותר, בהמשך לעסקים שקמו באזור כמו בר – מסעדה.
עד שתמומש התכנית, יוותר המבנה כ'פיל לבן' במרכז מרחב קיבוץ ניר-עם, ועמה גם הדיון באיזו מתכונת לשמרו? לאיזו מטרה? מה הסיפור שהוא צריך לייצג? לשאלות אלה חשיבות, ובית העם שלא הושלם בקיבוץ ניר-עם מייצג דיון זה.
מוקדש בהערכה רבה לתושבים הגיבורים של ניר-עם, ביניהם יצחק איבו ודורון קדוש שראיינתי, בתקווה שלאחר שובם לקיבוצם, הם ימצאו את השימוש הקהילתי המיטבי למבנה זה, ישמרו וישפצו אותו גם באמצעות תמריצים כספיים שיקבלו והוא יהפוך סמל לתקומתם המחודשת.
נועה אדלר שדמי – דוקטורנטית לשימור נכסי מורשת, אונ' בר אילן. חוקרת 'פילים לבנים ציבוריים' – המקרה של בתי עם ותרבות, בהנחיית פרופ' עירית עמית – כהן (שסייעה לי גם בכתיבה ועריכת כתבה זו).
צילום, רועי בן יהוד מנהל המשק בנירעם
סרטון על בית התרבות בקיבוץ ניר-עם שצילם האדריכל מיכאל יעקובסון ('חלון אחורי'), לפני 6 שנים, בהשתתפות יצחק איבו, https://youtu.be/eTiWaStg6s4?si=f43g7BT-tgj2Yxw0
