מאת: עידית מי-דן
התמונה הראשונה שנגלתה לעיני בעת ביקור בסטודיו של אורי חופי, נפח אומן ומורה בין-לאומי רב-תחומי, הייתה של קבוצת ילדים צעירים שעמדו מול המפוח והיצירות המפוזרות בחלל והקשיבו מרותקים לדבריו הנלהבים של חופי אודות אומנות החישול. ואכן, חופי לא מסתיר את החשיבות הרבה שהוא מייחס להכשרת הדור הבא של נפחים: "אני עוסק רבות בתחום ההוראה. בעין שמר הקמתי בית ספר לנפחות שבו למדו עד כה 2,700 תלמידים. פעמיים בשנה אף מגיעה ללימודים קבוצה מגרמניה. בנוסף הקמתי בארצות-הברית שלושה בתי ספר לנפחות, ואני מלמד בגרמניה, בהולנד וביפן. לפני חמש שנים ביצעתי פרויקטים חינוכיים בבית ספר בגרמניה וקיבלתי מידי נשיא גרמניה את פרס המצוינות הגבוה ביותר של המדינה על עבודה זו. עד כה הדגמתי ב 14 כנסים בארצות-הברית ובשבעה כנסים באנגליה ובמהלך השנים פיתחתי שיטות הוראה, טכניקות עבודה וכלי עבודה".
עם רקורד כזה ניתן לחשוב שחופי החל את חייו המקצועיים כנפח. אולם האמת היא שרק בגיל מאוחר הפך חופי לנפח לראשונה. זה היה לפני 25 שנה ולאחר קריירה ארוכה בתחום החקלאות והמיכון החקלאי בארץ ובחוץ לארץ. ובכל זאת, היה לו בסיס מהוריו, שהיו אנשי ארגון ההגנה ואנשי עמל ומהם ינק את החיבור למלאכת הכפיים: "אבי שהגיע מרוסיה הלבנה בשנת 1913 היה סתת שהקים קבוצת סתתים הראשונה בירושלים בשם קבוצת 'אחווה' שהשתתפה בבניית האוניברסיטה העברית על הר הצופים ובבנייתה של שכונת בית הכרם. אמי הייתה תופרת. רוב ילדותי התגוררנו בקרית בנימין ושם עבדתי במשק שלנו".
הוא למד בתיכון 'בסמת', ולאחר שירותו הצבאי בנח"ל הכיר את רעייתו בקיבוץ עין שמר. בקיבוץ ריכז את הפלחה ועסק במיכון חקלאי. בשנות החמישים ניהל חוות חקלאיות בטנזניה, וכשחזר לארץ עם משפחתו החל לעבוד בתעשייה. הוא הקים וניהל שלושה מפעלים, ובמקביל למד היסטוריה ואומנות, ועסק בציור, בעבודות עץ ,באבן, בקרמיקה ובתכשיטנות: "העיסוק במגוון חומרים עורר בי עניין מיוחד בברזל וכך, בגיל 53 , הייתי לנפח".
מאז בחר לעסוק בנפחות כמקצוע. הוא פיתח שיטות עבודה חדשות וכלי עבודה כמו 'פטיש חופי' אשר קידמו את עבודת הנפחות ופתחו אופקים חדשים לבעלי מקצוע ולחובבים ברחבי העולם. בעבודתו מתמקד חופי בייצור כלי עבודה, אלמנטים אמנותיים לבנייה, פיסול ושימור. נושא השימור קרוב לליבו, ולכן הוא מקפיד לעקוב אחר הנעשה בתחום ברחבי העולם.
האם יש במדינות העולם מודעות לחשיבותה של הקניית הידע על פרזול ונפחות?
"יש מודעות עולמית לחשיבותה של הקניית הידע, אבל יש הבדלים בין מקום למקום ומתנהל ויכוח על היכולת ליישמו. ברמה המעשית, יש טוענים שאי אפשר להתפרנס מפרזול ומנפחות. על טענה זו אני משיב: 'האם מהיסטוריה ומאמנות אפשר להתפרנס?', נפחות היא ערך תרבותי, ולכן חשוב ללמדה ולשמרה, אחרת התרבות תיעלם. אני אתן לך דוגמה: בשנת 1975 הייתה בוונציה הצפה שבעטיה הרבה עבודות אמנות היו בסכנת הרס ולא היה מי שישמרן. בעקבות זאת הוקם באי סן סרוולו בוונציה בית ספר ללימודי שימור, כולל נפחות. לצערי בית הספר הזה נסגר בשל חוסר תמיכה של המדינות השונות באירופה."
"לעומת זאת בגרמניה מלמדים את המקצוע בבתי ספר לנפחות וגם במסגרות אוניברסיטאיות, וצעירים רבים לומדים ומשמרים את התרבות הזאת. בארצות-הברית יש 450 בתי ספר לנפחות, והמקצוע נלמד גם באוניברסיטאות. בשנת 1975 התאגדו חרשי הברזל בארצות הברית והקימו את אגודת הנפחים האמריקאית ששמה ABANA, בעקבותיהם קמו אגודות מקומיות בכל רחבי ארצות הברית, שמונות כ 5,000 איש. האגודות הללו מקיימות בכל שנתיים כנס בין-לאומי שמדגימים בו עבודות נפחות. במקביל קמה באנגליה אגודה שבה חברים 500 איש וגם היא מקיימת כנס כל שנתיים. באגודה האמריקנית רוב החברים הם חובבים, ואילו באגודה האנגלית רובם אנשי מקצוע."
כיצד הפכה הנפחות ממשלוח יד חיוני לכלכלה ולמשק לאומנות ולתופעה עיצובית?
"תרבות הברזל קיימת 2,500 שנה. היא התפתחה במזרח התיכון והגיעה לאירופה שם התפתחה עוד יותר, ותרמה לפיתוח האנושות כולה. החפצים הראשונים שנעשו מברזל היו תכשיטים אולם כשהבינו את איכות החומר, התחילו להשתמש בו כדי ליצור כלי מלחמה וכלי עבודה. דוגמה לכך היא השימוש במחרשת ברזל לעומת מחרשת עץ. אפשר גם לציין כי הברזל והיכולת לייצר כלי עבודה בברזל תרמו למהפכת הרנסנס."
"בסוף האלף הראשון הפך הברזל להיות הקישוט של הארכיטקטורה. בהתחלה ייצרו את הסורגים – סבכות על החלונות, שנועדו למנוע בריחה או פריצה, ומכאן מקור המלה מסגר. אחת העבודות המעניינות נמצאת בבית הסוהר בוונציה, שם בנו סורגים בעובי 60 מ"מ על ידי השחלת המוטות זה בזה בצורת שתי וערב. בהמשך השתמשו בברזל לדלתות ולצירים ואז התחילו לקשט אותו. קישוט הדלתות והשערים הפך לחלק מהארכיטקטורה."
"בעידן המודרני, עם פרוץ המהפכה התעשייתית, לקחה התעשייה חלק גדול מעבודתו של הנפח. מלחמת העולם הראשונה, ואחריה המשבר הכלכלי בארצות הברית של שנת 1929, פגעו בנפחים בכל העולם. המערכת התמוטטה כי זו הייתה מלאכה שדרשה הרבה עבודת יד וכמות אנרגיה גדולה, הן לייצור הברזל והן לעבודה עצמה. כתוצאה מכך ירד השימוש בברזל לתמיכה בארכיטקטורה."
"במדינות מסוימות תרבות הברזל חיה וקיימת עד היום בגלל המסורת החזקה שיש בהן. הדבר נכון באיטליה ובמדינות שהיו בתחומי הממלכה האוסטרו-הונגרית: אוסטריה, צ'כיה והונגריה. במדינות אלה הנפחות מפותחת, והן בעלות מסורת של שימור ומשקיעים בהן רבות בשימור ברזל היות שהוא חלק מהתרבות."
"ברוסיה הנפחות נעלמה משום שאחרי מהפכת 1917 אי-אפשר היה להשיג בה ברזל אבל כיום ברוסיה וגם באוקראינה יש דווקא פריחה של הנפחות, בעיקר מפני שיש שכבה של עשירים
שמשקיעים בכך כסף רב. אגב, גם האוליגרכים בישראל עושים זאת. בספרד ירד מעמדם של הנפחים, מכיוון שהשלטון היה טוטליטרי – והנפחות היא אינדיבידואליסטית. עם השתלטותו של פרנקו על השלטון נעלמה הנפחות. חלק מהנפחים הוצאו להורג בשל עמדותיהם הפוליטיות השמאליות. אמנם יש שם עבודות של אנטוני גאודי אבל הן שייכות לתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. כיום התחום רק מתחיל להתאושש שם".
מה דומיננטי כיום יותר בפרזול: השימושיות או האומנות?
"אנו חיים כיום בעידן המודרני בו השימושי הופך לאמנותי והאמנותי משפיע על השימוש. הברזל שקיים כיום לא היה בעבר. גם הארכיטקטורה השתנתה מבחינת החומרים והצורות. יש כיום צורות שמתקבלות מהתעשייה, כמו ברזלים שטוחים, צינורות חלולים ומרובעים ועוד, והנפחות לומדת איך להשתמש במוצרים אלה וליישמם בארכיטקטורה המודרנית."
"הטכניקה של ייצור הברזל כחומר גלם משפיעה גם על הצורה. בתחילה עבדו עם ברזל מרובע, אחר כך למדו לעגל אותו ואז למדו לייצר פחים, לדוגמה דלתות העשויות מקוביות פח. בעבר אי-אפשר היה ליצר פחים גדולים. כיום אין גבול ליכולת לייצר צורות. אחד הדברים היפים בנפחות היא הדרך שבה הדברים מתחברים זה לזה. הצורה והטכנולוגיה באות יחד, והטכנולוגיה והעיצוב באים יחד. כל מכת פטיש היא צורה. בימי הביניים לא ראו את מכת הפטיש, כשם שלא ראו את משיחת המברשת בציור. ההשקפה על ערכה של האסתטיקה השתנתה. לפני 15 שנה רהיטי ברזל היו מאוד באופנה, וכיום הם לא. חומר הגלם בשילוב הטכנולוגיה יוצרים צורות חדשות".
מי עוסק כיום בתחום ומה מניע אותם לעסוק בו?
"הרבה עוסקים בכך בשל אהבת התחום. המודעות לתחום גדלה משתי סיבות עיקריות. האחת היא המודעות לצורך לשמר את ההיסטוריה, האחרת – משום שזהו מקצוע שמלמד אנשים לקחת אחריות. העבודה דורשת ריכוז רב ודורשת 'לדבר בשפת הנפחות'."
"מקצוע הנפחות ותוצריו הינם, כאמור, חלק מהמכלול התרבותי. התחום כולל את העיסוק בהיסטוריה, בטכנולוגיה ובאמנות. בתהליך השימור המודרני יש לכך מקום נכבד, הבעיה היא שהארכיטקטים אינם מודעים דיים לחשיבותו, וזאת משום שהנושא אינו מהווה חלק מתכנית הלימודים בארכיטקטורה ולכן אינו מפותח."
"בארץ בפרט יש מכשול נוסף והוא שבתרבות היהודית אין הערכה מספקת לבעלי מלאכה. עוד בעיה היא כמובן העלויות, והעובדה שאחת לכמה עשרות שנים יש לטפל שוב בפריטי הנפחות בגלל קורוזיה. אני מקווה שהתפתחות תחום השימור בארץ תביא לשילובו של נושא הנפחות בתכנית לימודי הארכיטקטורה, וכי בעקבות זאת נראה התייחסות רבה יותר גם לשימור מקצועי של נפחות, בשילוב עם מלאכות השימור האחרות".
מה חלקם ומה מעמדם של הפרזול והנפחות בתהליך ההערכה של נכס לשימור?
"שימור דורש היכרות עם החומרים. בתהליך השימור יש התייחסות לנפחות, אבל לעתים משתמשים בחומר תעשייתי כי הוא זול יותר. אפשר להדגים זאת באמצעות דלת ממפעל בצ'כיה שמבצעים בה שימור כל מאה שנים, זה ארבע מאות שנים. זהו תהליך יקר, ולמעשה תלוי במידת החשיבות שהארכיטקט מייחס לנפחות, תלוי במתכנן ותלוי במבצע. יש לקיים שיתוף פעולה מקסימאלי בין אמנויות השימור, שהרי הן משתלבות זו בזו ליצירת מכלול השימור של המבנה. הבעיה היא שבישראל תרבות השימור נמצאת בחיתוליה, ותהליך גיבושו של מערך שיתוף פעולה הוא מורכב".
