ו' ווס, ה' מיקס (עיבוד: עירית עמית כהן)
- Vos & H. Meekes (1999). Trends in European cultural landscapes development: Perspectives for a sustainable future. Landscape and Urban Planning, 46(1-3), 1-14
פתח דבר
בשנות התשעים של המאה ה-20 נענו מדינות אירופה לקריאת אונסק"ו, הוועדה למורשת עולמית והמדינות החתומות על האמנה למורשת טבע ולמורשת תרבותית (1972) לשתף פעולה ביניהן. שיתוף הפעולה נועד לבחון את מכלולי הנוף במרחבי המדינות ואת התאמתם לקטגוריות הנכללות בהגדרה "נופי תרבות", שפרסמה הוועדה למורשת עולמית בשנת 1992.
המאמר שלפניכם מציג כוונות אלה. הוא נכתב בעקבות כנס שהתקיים בהולנד באוקטובר 1997 בחסות הארגון ההולנדי WLO – Dutch Association for Landscape Ecology. לכנס הוזמנו נציגים מ-26 מדינות באירופה, מתכננים, ראשי ארגונים כלכליים, חוקרי סביבה ותרבות, ומטרתו הייתה להציג רעיונות לשיתופי פעולה בין הגופים השונים לשמירה על נופים המייצגים את התפתחותה של אירופה ואת תרבותה.
המחקרים שהוצגו בכנס פורסמו בעיתונות מחקר, וכך גם מאמר זה, שפורסם בירחון Journal of Landscape and Urban Planning בשנת 1999. המאמר תורגם והותאם לגיליון 7 של אתרים – המגזין בשל התפיסות המוצגות בו והשינוי שהוא מתאר שחל במהלך השנים ביחסן של המדינות השונות לנופיהן. בין התפיסות שמעמדן השתנה בולטות תפיסת הקיימות (sustainability) שהתפתחה בשנות התשעים; ההכרה בתמורות שחלו בחקלאות; ההשלכות על שטחי העיבוד החקלאי ובעקבות כך – השינויים שחלו בעיצובם ובתפקידם של נופי התרבות החקלאיים; חובת הדור הנוכחי לשמר עבור דורות העתיד את נופים שהאדם הותיר בהם חותם; ההבנה שחשוב לקדם שיתופי פעולה בין המדינות כדי לנהל את מכלולי נופי התרבות המייצגים את אירופה, על כל חלקיה.
אמנם המאמר אינו משתחרר לחלוטין ממרכזיותה של הגישה הסביבתית האקולוגית ומהתמקדות בפעילות החקלאית המעצבת את נופי התרבות. הוא גם לא מרחיב את היריעה בנושא נופים עירוניים, גנים היסטוריים או נכסי תרבות הממוקמים בשטחים הפתוחים. אבל מוצגים בו רעיונות ודרכי פעולה להגן על הנוף, לשמר את ייחודו ולנהלו. וככזה, מעניין להשוות בין ההצעות המועלות בו לבין ההישגים המוצגים במאמרים ובסקירות שכונסו בגיליון הנוכחי.
נעיר, המאמר שלפניכם הוא עיבוד בעברית של המקור. לרוצים להרחיב ולהתעמק מומלץ לקרוא את המאמר עצמו.
תקציר
מאז ומתמיד הותיר האדם את חותמו בנוף. הוא הכיר בחשיבות משאביו לפעילות חקלאית, לבנייה, לתעשייה ולאנרגיה, אך גם בחשיבות ערכיו האקולוגיים והתרבותיים. היחסים בין האדם והנוף ביטאו איזון בין השימוש בנוף לבין תרומתו לאיכות הסביבה, להתפתחות התרבות והחברה. יחסים אלה של תלות והכרה בחשיבות של כל צד תרמו להתפתחותו של הצירוף הלשוני "נוף תרבות". בשנים האחרונות, בעקבות התמורות הכלכליות, ההמצאות והפיתוח הטכנולוגי השתנו היחסים בין הנוף והאדם. השימוש המאוזן התחלף בניצול יתר של משאבי הקרקע, תופעה שיצרה לחץ על הנופים, האיצה את התמורות בהם ואיימה על אובדן ערכיהם – הפיזיים, הכלכליים, התרבותיים והחברתיים. מטרת מחקר זה היא להציג את התמורות שחלו במהלך השנים ביחסים בין החברה לנופיה ואת הדרכים שבאמצעותן ניתן לקדם ניהול מאוזן של נופי התרבות. המאמר מתמקד במדינות אירופה, בתפיסתן את הצירוף "נוף תרבות" ואת השינויים שחלו בו לאורך זמן. לאור הממצאים וניתוחם מציגים שני כותבי המאמר כמה מסקנות: כדי לקדם לאורך זמן את קיימותם של נופי התרבות צריכות מדינות אירופה להכיר בשינוי שחל בתפקידם: ממצב חד-תפקידי, כלכלי, לתופעה רב-תפקודית. השינוי מחייב בעיקר את החקלאים להכיר בעובדה שתפקידם של המרחבים אינו רק להבטיח הספקת מזון, אלא גם למלא צרכים סביבתיים, חברתיים, תרבותיים וחווייתיים. לצד השינוי בתודעת החקלאים נדרשות המדינות לקדם חקיקה התואמת צרכים אלה ולפעול במשותף. לשיתוף הפעולה צריך להיות ביטוי כפול, מעשי ואקדמי: מחקרים רב-תחומיים, חברתיים וסביבתיים שיאתרו את הפתרונות היעילים לשמירה על האיזון המבוקש.
מבוא
התמורות שחלו ביחסו של האדם לנופי תרבותו מקורן בכמה תהליכים: (1) תמורות בחקלאות – מיכון ועיבוד יתר של הקרקע שגרמו לה לאבד תכונות גנטיות וביולוגיות, פגעו במורשת התרבותית, ובעקבות זאת בזהות המקומית; (2) עיבוד אינטנסיבי והתמחות שהביאו לירידה במספר המועסקים בחקלאות, ובה בעת לעלייה ביבול ליחידת שטח; (3) פיתוח עירוני שיצר לחץ על הקרקע; (4) ביקוש גדל לשטחים פתוחים לצורכי פנאי ונופש; (5) בשנים האחרונות – הכרה באובדן הערכים האקולוגיים של הנוף והקרקע, ובעקבותיה קריאה להגן על הנוף הטבעי; (6) הערכים האקולוגיים לא היו לבד. מעמדם של הערכים התרבותיים שנקשרו בנוף התחזק. בערכים אלה לזהות המקומית היה מקום מרכזי, ומשום כך חל גידול במעורבות החברתית בהגנה על הנוף.
ברבות מהקהילות התגבשה עמדה ולפיה כדי לשמור על הנופים, על תפקידיהם הרבים ועל ערכיהם הפיזיים והתרבותיים חייבים כל בעלי העניין לשתף פעולה. רק ניהול משותף של חקלאים, רשויות הטבע והאחראים לשמירה על מקורות המים, יזמים כלכליים, מתכננים, מעצבי נוף ומדענים יוכל להתמודד עם השאיפה להבטיח את קיומם של נופי התרבות לאורך זמן. שאיפה זו נכונה לכל צורות הנוף באירופה, ובאלה – הרי ספרד ופורטוגל, נופי החקלאות הים-תיכונית, חקלאות הטרסות, החורש והבתה, השטחים הפתוחים, הפּוֹלדרים (polders) וביצות הכבול (peat bog) בהולנד. לכל אחד מהנופים היבטים תרבותיים, חברתיים ואקולוגיים המייחדים אותו ואת הסביבה שהוא נמצא בתוכה. אך בה בעת, דווקא המגוון והשונות מדגישים עוד יותר את ייחודו של הנוף האירופי. לכן יש חשיבות רבה במציאת דרכים לשיתוף פעולה שישמור על ייחוד זה.
מטרת מאמר זה היא לאפיין את ייחודו של נוף התרבות האירופי, לנתח את חשיבותו לקהילות השונות החיות במרחבי היבשת, את התמורות שחלו ביחסן של המדינות לנופי התרבות, את האיומים עליהם ואת החשש מפגיעה בהם ובערכיהם האקולוגיים והתרבותיים. הניתוח נועד להציג פתרונות לניהול הנופים; ניהול שיבטיח את כלכלת המדינות הנשענות על משאביהם אך גם ידאג לשמירת ערכיהם. לשם כך ייסקרו ההתפתחות ההיסטורית; התפיסות והגישות לנופי התרבות באירופה; השימושים החקלאיים בעבר ובהווה; הפיתוח העירוני; הגידול בביקוש לנופים פתוחים לצורכי פנאי ונופש ולחצם של שני אלה על נופי התרבות; אורחות החיים ואת השלכותיהם על הנוף; וחלקו של הנוף בעיצוב זהות מקומית. הסקירה והאפיון יאפשרו להסיק מסקנות ולנסח המלצות.
נופי התרבות באירופה: ההתפתחות ההיסטורית של יחסי אדם ונוף
לתמורות שחלו ביחסים בין האדם ונופיו ביטוי בסולם הזמן. בתקופות קדומות קבעה את התפתחות הנוף תלותו המלאה של האדם בו. בהמשך הכיר האדם בכוחו לשלוט בנוף ופיתח שימושי קרקע מגוונים שתאמו את צרכיו בלי להתחשב בנוף, בערכיו הטבעיים והתרבותיים. בשנים האחרונות השתנתה גישתו של האדם לנופיו, ומניצול יתר הוא עבר לפיתוח מבוקר. את התפתחות הנוף התרבותי ואת התמורות ביחס החברה כלפיו ניתן למיין לכמה תקופות.
נוף טבעי/פרהיסטורי: מהתקופה הפליאוליתית ועד יוון העתיקה
בתקופה זו, שנמשכה מאות אלפי שנים, האדם היה תלוי בסביבתו ובמשאביה, ותלות זו היא שהכתיבה לו את אורחות חייו. האדם השתמש בנופים הטבעיים לציד, לקטיף, ללקט ולכריתת עצים. עדויות לפעילותו נחשפות בחריטות על קברי אבן ובציורי מערות, למשל, במערת לאסקו שבצרפת (Lascaux), שמתוארכת ל-15 אלף לפנה"ס ובמערת אלטאמירה (Altamira) שבספרד – 13,500 לפנה"ס. בסביבות 6000 לפנה"ס (התקופה המזוליתית) החל האדם לביית בעלי חיים; ענף המרעה התפתח ועמו השתנו אורחות החיים והמסורות. שלב זה, כמו קודמו, התאפיין בתלות של האדם בסביבתו, והעדויות לה גם הם ציורי מערות, חריטה בסלע ומסורות שהועלו על הכתב.
מהתקופה הנאוליתית ואילך (1100-3300 לפנה"ס) השפעתו של האדם על סביבתו התחזקה, יחסי האדם והנוף השתנו, ואת התלות של האדם בנוף החליפה השליטה בו. לשליטה זו ביטויים רבים בנוף, מלבד חציבה וצורות שונות של עיבוד חקלאי, גידולים חקלאיים ושיטות עיבוד, קידש האדם אחדים מהנופים, עיצבם והותיר בהם חותם. בנופי התרבות של אירופה יש להתפתחות זו עדויות רבות, ובהן סטונהנג', 2800 לפנה"ס, גבעת סילבורי (Silbury), מעגל האבנים באיוורבורי – בסביבות 2600 לפנה"ס – שלושתן באנגליה.
בחופי הים האגאי התפתחה התרבות המינואית המשגשגת, שעדויות לקיומה מלפני 2000 לפנה"ס נחשפו בטרויה ובמיקנה, ובפייסטוס ובנוסוס שבכרתים. השימוש במחרשות החל בסוף התקופה הנאוליתית, ועמו התפשטו שדות הדגן. כך בבריטניה (Hoskins, 1956) וברמות הרי הטאורוס (McNeill, 1992). באזורים הנמוכים באגן הים התיכון התפתחה בתקופה זו כלכלת המטעים, הגפנים והזיתים, ולצידם התפתחו ערים וסביבן כפרים. השכלול בשיטות העיבוד החקלאיות והתפתחות "הציוויליזציה" תרמו ליצירות אדריכליות, לתשתיות, ולחיזוקה של התפיסה על עליונות האדם על הטבע.
נופי תרבות: מיוון העתיקה ועד ימי הביניים
התפיסה כי תפקידו של הנוף לשרת את האדם או לבטא את עליונותו נמשכה בתקופת יוון העתיקה. שרידים מתקופת אלכסנדר מוקדון (338 לפנה"ס) מעידים על נטיעות בהיקף נרחב, על התפתחות שיטות השקיה, שינוי נתיבי נהרות וחקלאות טרסות האבן במישורים באגן הים התיכון.
עדויות לניצול יתר של הקרקע קיימות כבר בתקופתו של אפלטון (348-429 לפנה"ס). בכתביו נזכר מצבה הירוד של הקרקע ליד אתונה עקב רעיית יתר ושריפות, ובאה לידי ביטוי דאגתו מהמשכיות התופעה ומפגיעה כלכלית ונופית. כפי שחשש, בקולוניות הרומיות (100 לפנה"ס-400 לספירה) הידלדלות הקרקע נמשכה וגם נתנה את אותותיה. בתקופה זו, נוסף לעדויות ולשימושים החקלאיים בקרקע ולמצבה, קיימות גם עדויות רבות ומגוונות לפעילות האדם: שרידי יישוב, תשתיות מים ודרכים, גדרות ומבנים חקלאיים (Aalen, Whelan & Stout,1997; Hoskins, 1956).
נוף ים-תיכוני: מימי הביניים המוקדמים ועד לרנסנס
בתקופה זו שליטתו של האדם בנוף מתחזקת. הנוף נתפס כעוין והאדם שואף לנצחו. ביטוי לגישה זו מופיע בשרידים רבים שנותרו בנופי אירופה: בדרכים, בטרסות, בחומות אבן, בגדרות, בסכרים ובתעלות. על רצונו של האדם לשלוט בנוף מעיד הסיפור על הנזיר פרנציסקוס מאסיזי (1226-1181), שפרש מחיי היום-יום כדי לחפש את הטבע השמימי. בשנת 1225 נמלט ליער לה ורנה כדי שיוכל לשוחח עם בעלי החיים. מנזר לה ורנה, שעדיין ניצב על כנו, חושף גם כיום את סיפורו של הנזיר ואת האמונה בכוחו של האדם "לאלף" את הטבע. בשורות הראשונות של "הקומדיה האלוהית" שכתב דנטה אליגיירי בראשית המאה ה-14, מתאר הכותב את הכניסה לתופת וחוזר ומדגיש את פחדיו, את חששו מהנוף ואת הצורך להשתלט עליו. נדגיש שיערות אפלים מעוררי פחדים וחרדות יש גם כיום בסמוך לפירנצה, העיר שדנטה נדרש לעזוב בדרכו למקום גלותו, קסנטינו. במילים אחרות, היערות מבטאים נוף אסוציאטיבי, הגדרה שלימים זכתה להכרה רשמית כאשר הוחלט בשנת 1992 לצרף את המונח "נופי תרבות" לבחינת זכאותם של נופים ונכסים להיכלל ברשימת המורשת העולמית.
בתקופת הרנסנס השתנתה הגישה לנוף. ביצירתו "העלייה להר ונטו" (1336) תיאר פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304) שינוי זה בכינוי שנתן לתקופה שקדמה לרנסנס – "חשכה" (Tenebrae). ואכן בתקופת הרנסנס הגישה לנוף נעשתה רציונלית יותר; האדם הדגיש את תפקידו הכלכלי ולא ראה בו תופעה מאיימת שיש לאלפה. לגישה זו עדויות במקורות כתובים, מאוירים ואדריכליים.
נוף חקלאי מסורתי: מתקופת הרנסנס ועד שלהי המאה ה-19
החל מהמאה ה -15 את נופי התרבות באירופה מעצבים בעיקר חקלאים. הם מקדמים עיבוד חקלאי המשלב נטיעת יערות לצורכי תעשייה, אחו למרעה וגידולים אקסטנסיביים ואינטנסיביים. שיטות העיבוד החקלאי ומגוון שימושי הקרקע החקלאיים תורמים להבחנות בין תנאי קרקע, אזורי אקלים ומקורות מים, ומעודדים פיתוח שיטות דישון, מיכון ומערכות טכנולוגיות (ראו למשל Austad, Hauge & Helle, 1993; Vos, 1993; Vos, Austad & Pinto-Correia, 1993; Vos & Stortelder, 1992).
התמורות שחלות ביחסים שבין האדם לנופיו הטבעיים מתקבצות למערכת המורכבת מארבעה גורמים: ייעור, חקלאות, רעייה ואזור (regionalism). האזור מתייחס לתנאים אקלימיים ולמרכיבים פיזיים של הנוף דוגמת גיאולוגיה, קרקע, מבנה טופוגרפי, מקורות מים ואוצרות טבע (Joffre, 1992; Joffre, Hubert & Meuret, 1991; Le Coz, 1990). למערכת זו ולתרומתה לעיצוב נופי התרבות של אירופה דוגמאות רבות. למשל, מערכת התעלות בהולנד ותחנות הקמח שהתפתחו בשלהי תקופת ימי הביניים מבטאות את היחסים בין שימושי הקרקע החקלאיים לבין התנאים הפיזיים; הנוודים ההרריים (טרנס הומנסtranshumance, ) שהתגוררו באזור הים התיכון ושאת פעילותם החקלאית ואת נדידתם עם עדריהם הכתיבו תנאי האקלים – הבצורות באזורי השפלה והשלג במורדות ההרים. בנופים אלה נותרו נכסי מורשת תרבותית מגוונים: אחוזות וטירות, מבנים מעוצבים בסגנון הרנסנס והבארוק, כפרי הדייגים בשפכי נהרות ולאורך החופים, בקתות הטרוּלי במחוז פוליה שבעקב המגף האיטלקי, מחצבים ומתקני כרייה ועוד. הנוף בתקופה זו זוכה למעמד חדש. הוא מציג לא רק תלות אלא מפגש בין הטבע והיצירה התרבותית.
נופי תרבות בעידן המהפכה התעשייתית: מאמצע המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-20
המהפכה התעשייתית שינתה את פניו של הנוף התרבותי. את הנוף הרב-גוני שעיצבו הייעור, החקלאות, הרעייה והשונות החבלית החליף נוף שהוא תוצר של הייצור ההמוני. מרחבים עצומים שהתאפיינו ברב-תפקודיות וברב-גוניות החלו להיעלם, ואת מקומם תפסו נופי תרבות מפוקחים, מתוכננים ומנוהלים על ידי גופים ממשלתיים, תואמים רצונות וצרכים של משקיעים ומתאפיינים בחד-תפקודיות. להתפתחות זו ביטוי נרחב בנכסי תרבות. כך למשל ניתן למצוא בנוף העכשווי מערכות שאיבה והשקיה שהוקמו בסמוך לנופים הטבעיים ולשדות ותרמו להשבחת הקרקעות, ומנועי קיטור וחשמל שקבעו את כמות היבול ואת קצב הגידול. התוצאה – יעילות ורווחים גבוהים למשקיעים, אבל לצידם היעלמות של מגוון צמחים ומינים.
הפיתוח הטכנולוגי וההקפדה על העיצוב והאסתטיקה של הנוף הטבעי והשדות תרמו גם הם לשינוי. ואכן את נופי התרבות בעידן זה מאפיינת הפרדה מרחבית: יערות לחוד, שדות של גידול אחד, יערות של עץ מסוג מסוים, שמורות טבע סגורות וניכור הולך וגדל בין החברה לנופיה. הנוף בעידן זה נשלט מרחוק על ידי שווקים חיצוניים ונוהלי תכנון שהכתיבו ממשלות ורשויות.
נוף פוסט-מודרני
הנוף הפוסט-מודרני מייצג פסיפס מורכב של טיפוסי נוף. הוא מתאפיין בדינמיות, בהתפתחות מואצת ובשינויים מהירים. זהו נוף הטרוגני שאת שונותו ממקום למקום מכתיבות קהילות בהתאם לרצונותיהן, צורכיהן, תפיסותיהן והתפתחותן. פסיפס זה מאפשר למיין את נופי התרבות לחמש קבוצות:
- נופים "תעשייתיים" – נופים שאת התפתחותם ומופעם הפיזי מכתיבים תהליכי ייצור.
- נופי "מרכול", רב-תפקודיים – הכוללים מקבץ של נופים: נוף חקלאי לייצור מזון; נוף לפעילות תעשייתית; נוף המיועד לפעילות פנאי; נוף לצורכי מגורים; שמורות טבע ועוד.
- נופי "מוזיאון היסטורי" – נופים המייצגים מסורות ואורחות חיים ישנים.
- נופי "חורבה" – נופים ההולכים ונעלמים.
- נופי משאר טבעי – נופי טבע המשמרים את ערכיהם הטבעיים.
כל חמש צורות הנוף מייצגות שתי תמורות מרכזיות ביחסי האדם והנוף, תמורות שיש להן ביטוי הולך וגובר משלהי שנות התשעים של ה-20. האחת מדגישה מעבר מ"פירוק" (involution) – התפתחויות טכנולוגיות שאפיינו את התקופה המודרנית המקדמות תמורות בנוף אך השינויים מתאפיינים בהסתגלות, בהתאמה ובשמירה על איזון בין האדם לנוף, ל"החלפה" (replacement) – מעבר לשיטות עיבוד ולאורחות חיים המבטלים את ההקפדה והשמירה על הנוף. האחרת מדגישה את הניכור שחברה ומוסדותיה מפתחים כלפי הנוף וערכיו – הטבעיים, האקולוגיים והתרבותיים – ירידה במעורבות בטיפוח הנוף ובהגנה עליו. כותבי המאמר חוששים ממגמות אלה ומהשלכותיהן על המאה ה-21.[1]
תחזיות לעתיד
בשלהי שנות התשעים, לצד תנועות חברתיות הקוראות ל"חזרה לטבע" מסתמנות מגמות חדשות:
- הכרה שלנוף תרבות מגוון רחב של תפקידים – כלכליים, חברתיים, תרבותיים, פוליטיים, חווייתיים ואקולוגיים. תפקידים אלה אינם סותרים האחד את האחר כל עוד הם מנוהלים כהלכה.
- החברה רואה בנופיה בסיס כלכלי לייצור מזון ולהפקת משאבי טבע, אך בה בעת היא נזקקת לנוף לצורכי פנאי ונופש ולשיפור איכות חייה. להכרה בחשיבותו של האחרון ביטוי בפיקוח סביבתי, בשמירה על איכות מים, בקריאה למחזור ולחיסכון.
- החקלאות באירופה משנה פניה ועוברת לצורות חדשות של עיבוד: חקלאות אקולוגית, חקלאות דינמית, חקלאות המנוהלת על ידי חקלאים גדולים שמעבדים שטחי ענק. חקלאים אלה מתייחסים לנוף ולפעילות החקלאית המתקיימת בו כאל עסק כלכלי, אך אינם מוותרים על ערכיו האחרים. כדי לקיים את השניים, זה בצד זה, הם מקדמים ניהול משלב. גישה זו היא בחזקת מענה למגמה שהוצגה לעיל: התמודדות עם חוסר הקפדה ואי הגנה על הנוף, מניעת הניכור והגדלת מעורבותה של החברה בשימור נופיה (Van der Ploeg & Long, 1994).
- שיתופי פעולה, בעיקר במרחבים כפריים שמתקיימים בהם מפגשים בין שטחים פתוחים, שטחי עיבוד חקלאיים, צורות יישוב כפריות ונכסי מורשת תרבותית. לשיתופי פעולה אלה שני היבטים: שיתוף פעולה בין מוסדות מדינתיים וגלובליים, ושיתופי פעולה מקומיים המחזקים את זהותה של חברה ואת ייחודה. "לחשוב גלובלי ולפעול מקומי" (Think globally and act locally) – זו הקריאה שנשמעה בשנת 1991 במפגש שבו חתמו 178 מדינות על מסמך משותף, אג'נדה 21. מטרת המסמך הייתה להגן על משאבי הנוף אך גם לקדם את החברה ואת צרכיה (פיתוח בר-קיימא).
- ההתפתחויות שתוארו לעיל תואמות את התהליכים הכלכליים, את מגמות ההפרטה והביזור במדינות העולם, אך הן מצביעות גם על ההבנה של בחשיבות האיזון בין שיתופי פעולה גלובליים לבין חיזוק ייחודה של כל מדינה. את הביטוי לחשיבה זו נוכל למצוא בהצהרות ובאמנות, למשל: האמנה להגנת הנוף הכפרי של אירופה; קידום מדיניות לחיזוק הנוף והמגוון הביולוגי; החלטה 1940 לשימור נופים בסכנה, שאימצה הוועדה למורשת עולם במהלך האסיפה הכללית של אונסק"ו בשנת 1994; אמנת המורשת העולמית משנת 1972 שזכתה לחיזוק בשנות התשעים; הפעילות של האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע (IUCN); תוכניות בעדיפות גבוהה לשמירה על נופי תרבות, מורשת בנויה ומרקמים בנויים היסטוריים המאפיינים מרחבים כפריים (Commission of the European Communities, 1993; The Cork Declaration, 1996; Council of Europe, 1996; European Spatial Development Perspective, 1997; IUCN, 1978, 1991; Phillips, 1997 ).
סיכום והמלצות לניהול נופי תרבות
תחום הדעת האקולוגיה של הנוף (landscape ecology) מתמקד ביחסים בין הגורמים השותפים לעיצוב פני כדור הארץ: מערכות המים, הקרקע, גיאוגרפיה, גיאומורפולוגיה, גיאולוגיה, מדעי הצמח והחי ואנתרופולוגיה. כמו תחומי דעת אחרים, גם תחום זה מתאפיין בשילוב בין תיאוריה לבין מחקר ויישום. אך בשנים האחרונות שינה התחום את פניו והחל מקדם דיון בנושאים שהציגו שילוב בין כמה תחומי דעת. בשלב הראשון השילוב הצטמצם לנושאים הקשורים בנוף הטבעי כמו אקולוגיה והידרולוגיה, אקולוגיה וחקלאות, אקולוגיה והיסטוריה, ועוד. בשלב השני הוא התרחב עוד יותר, והדיון החברתי, הכלכלי והתרבותי נעשה חלק בלתי נפרד ממנו.
התרחבות הדיון במהותם של הנופים מאפשרת כיווני מחקר חדשים. למשל, התפתחות הנוף במרחב ובזמן מתוחמים, מחקרים השוואתיים בין נופים באזורים שונים, תהליכים חברתיים והשלכותיהם על הנוף, תהליכי קבלת החלטות והשפעתם על עיצוב הנוף. ההתרחבות מאפשרת גם לשלב בחקר הנוף תחומי דעת חדשים, ובהם בולטים מחקרים היסטוריים, חברתיים, כלכליים, ניהוליים, תכנוניים ועיצוביים. ההרחבה והשילוב מעידים על השינוי שחל בתפיסת הנוף ובמעמדו. זהו נוף שלא רק ערכיו הטבעיים מאפיינים אותו; טביעת האצבע של האדם היא שמייחדת אותו, וככזה צירוף הלשון "נוף תרבות" תואם אותו ביותר.
לנוף תרבות שני פנים: הפן שקבע את תפקידו כביטוי לתפיסותיו של האדם ולמילוי צרכיו, והפן שהציגה הוועדה למורשת עולם בשנת 1992 – ביטוי למפגש בין היצירה התרבותית לבין הערכים הטבעיים של הנוף. שילוב בין שני ההיבטים יקל את ניהולם, יקדם את ההגנה עליהם ולא ימנע את פיתוחם בהתאם לצורכי החברה ולתמורות שחלו ביחסה לנוף התרבות.
לניהול הנוף באופן המדגיש את האיזון בין הצורך להגן על נופי התרבות וערכיהם המגוונים לבין הפיתוח יש כמה כיוונים:
- שילוב בין תחומי דעת מחקריים: כלכלה, סוציולוגיה, מינהל ציבורי, תכנון, עיצוב וחקר הנוף הפיזי. השילוב יקדם מדיניות שבה מגוון הערכים מובא בחשבון, ואין העדפה של האחד על פני האחר.
- שיתוף פעולה בין מקבלי ההחלטות: השיתוף ימנע הסטת נושאים לשוליים וטיפול בהם רק כשהם נעשים קריטיים.
- העברת מידע בין השותפים בעלי העניין.
- לימוד מהעבר, בעיקר היכרות עם אורחות חיים, עם שיטות עיבוד הקרקע וניצול המשאבים ששמרו על איזון בין הנוף וערכיו לבין צורכי הפיתוח.
- יצירת רשימה של נופי תרבות ומיונה בהתאם לשיקולי העדפה ערכיים: נופים המייצגים מגוון ביולוגי, נופים המייצגים את האיזון בין השימוש בקרקע לבין ההגנה על ערכיה. יצירת טיפולוגיה שכזו תאפשר ניהול טוב יותר של נופי התרבות.
- יצירת מדריך לניהול נופי התרבות של אירופה.
- היכרות עם גישות המקדמות חקלאות מקיימת, שימור נוף, חיזוק זהות ותרבות מקומיות.
- סיווג נופים לפי מידת השימור הנדרשת: שימור מחמיר, שימור מקל, שמורות טבע ללא פיתוח, ולהפך – מרחבים שבהם הפיתוח תואם בעיקר את צורכי החברה. הסיווג החדש מתבסס על ההכרה שלא ניתן לשמר את כל נופי התרבות, ולכן שיקולי העדפה מתבססים על שילוב בין ערכים אקולוגיים לתרבותיים, בין צורכי פיתוח לשימור.
- הישענות על תיאוריות ומודלים לניתוח נוף, למשל מודל ה-SWOT.[2]
- העמקה במחקרים שיש בהם חסר: מערכות מים, ניהול סביבתי, כלכלת נופי תרבות.
- העמקת המחקר בערכים תרבותיים וחברתיים.
- יצירת מערכת ניהולית המשלבת בין ההיבטים הסביבתיים, התרבותיים והחברתיים.
השינויים שחלו במעמדם של נופי התרבות בשלהי המאה ה-20 התעצמו בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21. בעולם כולו מרובים הכנסים שמתקיים בהם דיון משותף בין אלה החוקרים בעיקר את הערכים הטבעיים לאלה המתמקדים בתהליכים תרבותיים, חברתיים וכלכליים. מטרת הכנסים להדגיש את המשותף, ואת העובדה שנופי התרבות מייצגים את ייחודו של מקום, גם התרבותי וגם האקולוגי-סביבתי. ככל שחברה תכיר בייחודם של נופיה כך ההתעניינות בהם תגדל ותקדם מעורבות שתבטיח פיתוח בר קיימא.
מאמר זה התמקד באירופה, אך יבשת זו אינה יחידה. מדינות ויבשות מכירות בעובדה שאת נופיהן לא ניתן לנתח רק בהיבט הפיזי – הגיאולוגיה, הגיאומורפולוגיה, האקולוגיה, מגוון המינים והחשש להידלדלותם של משאבי טבע – וכי יש להדגיש את תפקידם בשיקוף מפגש בין הטבע לבין האדם ותרבותו. הדגשה זו מבליטה את היותם נופי תרבות ומקלה לנהלם.
הפניות
Aalen, F. H. A., Whelan, K., & Stout, M. (eds.) (1997). Atlas of the Irish rural landscape. Cork: Cork University Press.
Austad, I., Hauge, L., & Helle, T. (1993). Maintenance and conservation of the cultural landscape in Sogn og Fjordane, Norway: Final report. Sogn og Fjordane: Department of Landscape Ecology, Sogn og Fjordane College.
Commission of the European Communities (1993). Support for farms in mountain, hill and less-favored areas: Effects on farm structures and impact on revenue. Green Europe, 2(93).
The Cork Declaration: A living countryside (1996, 9 November). European conference on rural development: Rural Europe – future perspectives. Cork.
Council of Europe (1996). Draft European landscape convention. CG/GT/PAYS(2)16, Strasbourg.
European Spatial Development Perspective (1997, 9 and 10 June) (first official draft). Note presented at the informal meeting of ministers responsible for spatial planning of the member states of the European Union. Noordwijk.
Hoskins, W. G. (1956). The making of the English landscape. London: Hodder and Stoughton.
IUCN (1978). Some outstanding landscapes. IUCN/WWF, Morges.
IUCN (1991). Protected areas of the world. IUCN, Gland.
Joffre, R. (1992). The dehesa: Does this complex ecological system have a future? in: A. Teller et al. (eds.), Responses of ecosystems to environmental changes *pp. 381-388), Dordrecht: Springer Netherlands.
Joffre, R., Hubert, B., & Meuret, M. (1991). Les systèmes agro-silvo-pastoraux méditerranéens: Enjeux et réflexions pour une géstion raisonée. Dossier MAB 10, UNESCO, Paris.
Le Coz, J. (1990). Espaces méditerranéens et dynamiques agraires – Etat territotial et communautés rurales. Option méditerranéennes Serie B, No.2. CIHEAM-UNESCO/MAB.
McNeill, J. R. (1992). The mountains of the Mediterranean world: An environmental history. Cambridge: Cambridge University Press.
Phillips, A. (1997, 9-13 November). Protected areas in the 21st century. in Synge (ed.), 1998: Parks for Life 97 (pp. 23-27). Proceedings of the IUCN/WCPA European Regional Working Session on Protecting Europe's Natural Heritage. Island of Ruegen, Germany.
Van der Ploeg, J. D., & Long, A. (eds.) (1994). Born from within: Practice and perspectives of endogenous rural development. Assen: Van Gorcum.
Vos, W. (1993). Recent landscape transformation in the Tuscan Apennines caused by changing land use. Landscape and Urban Planning, 24, 63-68.
Vos, W., Austad, I., & Pinto-Correia, T. (1993). Sustainable forestry in old cultural landscapes in Europe. in E. Koch (ed.), Agriculture. The Scientific Basis for Sustainable Multiple-Use Forestry in the European Community (pp. 81-96). Proceedings of a Scientific Workshop under the Community research programme on Agriculture and Agro-industry, including Fisheries (Air), Brussels, Belgium, pp. 28-29.
Vos, W., & Stortelder, A. H. F. (1992). Vanishing Tuscan landscapes )2nd ed.). Wageningen: Pudoc.
WLO (1998). A new identity for landscape ecology in Europe. A research strategy for the next decade: Outlines formulated at the European congress Landscape ecology: things to do, 6-10 October 1997. Amsterdam.
[1] התמורות שתוארו לעיל אכן מתקיימות גם בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, אלא שהן לא לבד. הן מלוות בתהליכים נוספים, בעיקר חברתיים, ששני החוקרים חזו ופירטו במחקר זה תחת הכותרת "תחזיות לעתיד" [ע.ע.כ].
[2] מודל הנשען על ארבעה גורמים: חוזקות (strengths), חולשות (weaknesses), הזדמנויות (opportunities), איומים (threats) [ע. ע.כ.]